כתבתם פרומפט ארוך ומסודר: קודם תעשה כך, אחר כך ככה, ואל תשכח את זה. יצא בדיוק מה שביקשתם, ורק אז הבנתם שמה שביקשתם לא היה הדרך הכי טובה לפתור את הבעיה.
הרגל הפירוט נולד ממודלים ישנים שבאמת היו צריכים ליווי צמוד. היום הוא עובד נגדכם: כשאתם מכתיבים את הדרך, אתם חוסמים דרכים טובות יותר שהמודל היה מוצא לבד. מה שכן צריך לתת זה שלושה דברים — המשימה, הגבולות, ומתי לעצור.
שלבי העבודה
- כתבו מה אתם רוצים לקבל בסוף, לא איך להגיע לשם.
- הוסיפו גבולות אמיתיים: אורך, קהל, מה אסור להזכיר, באיזה חומר להשתמש.
- הגדירו מתי המשימה נחשבת גמורה.
- תנו לו לרוץ, ובדקו את התוצאה — לא את הדרך שבה הגיע אליה.
- רק אם הוא נכשל באותו מקום פעמיים, הוסיפו הוראה נקודתית לגבי אותו מקום בלבד.
ההבדל בין גבול להוראה
גבול אומר מה אסור ומה חייב להתקיים בתוצאה. הוראה אומרת מה לעשות ובאיזה סדר. "עד עמוד אחד" הוא גבול. "קודם תקרא את פרק ב', אחר כך תשווה לפרק ד'" היא הוראה. הראשון משאיר מרחב לפתרון טוב יותר; השני סוגר אותו על הפתרון שאתם חשבתם עליו.
איפה עדיין צריך לפרט
כשיש פורמט קשיח, מבנה מחייב, או טרמינולוגיה שהארגון שלכם עובד לפיה. שם הפירוט הוא לא בזבוז, הוא הדרישה. ההבדל הוא שאלה פרטים על איך התוצר צריך להיראות, לא על איך להגיע אליו.
התוצאה: לפעמים תוצאה טובה ממה שתכננתם, במקום ביצוע מדויק של תוכנית בינונית.
רוצים לתרגל? קחו פרומפט קבוע שאתם משתמשים בו, מחקו ממנו את כל שורות ה"קודם ואחר כך", והוסיפו שורה אחת שאומרת מתי המשימה גמורה.